פירורי מידע הרחבה למסלול: בין ג'לגוליה, ראש העין, מגדל צדק והירקון
– על הכיבשנים –
שני מכתבים שכתב יחזקאל ליפסקי, שהיה מראשוני הפועלים היהודים שעבדו בתעשיית האבן במגדל צדק.
במכתבים מתאר יחזקאל את העבודה במיפעל ודרך כתיבתו ניתן להציץ ולהבין מעט על רוח התקופה בימים של ראשית תעשיית מיפעלי האבן בארץ, בתקופה שקדמה להקמת המדינה.
"כל המפעלים האלה נמצאים בידי היהודים, ואני זוכר עוד את הזמן הראשון, כשאני התחלתי לעבוד, היהודי הראשון בכבשן הישן במקום אחר – באיזה בטול הסתכלו עלי הערבים ולגלגו לי, באשר הסכמתי להטביע את עצמי בזוהמה הזו "בג'הננים" כפי שרגילים היו לקרוא לזה. ועכשיו?"
מיכתב ראשון מיום 26.7.33
להורדת וצפיה במיכתב (PDF)
תמלול המיכתב 1
תל אביב 26.7.33
אחי ואחותי! דבורה'לה ושבתאי
ושוב היה עלי לנדוד ולעבור ממקום למקום בלי תכנית מוקדמת ומחושבת מראש לאן ללכת, מה לעשות וכך הלאה. לפנות ערב ארזתי את מעט החפצים שנשארו בידי, באותו הלילה נסעתי דרך טבריה, חיפה לתל אביב ולמחרת נתקבלתי בתור פועל קבוע לבית החרושת החדש לסיד במגדל צדק.
מה הן הסבות אשר גרמו לעזיבתי ומה בכלל היתה מגמתי בהיותי בכפר גלעדי לא ידוע לי לעצמי. פעלתי לא מתוך ישוב דעת כל שהוא, כו"כ (כך וכך) לא צינתי לי קו ידוע אף לא מטרה כל שהיא. הלכתי סתם בלי לדעת לאן ומדוע, כאילו תחת לחץ איזה שהוא, כח נסתר, לחץ פנימי שאת מקורן לא אוכל בשום אופן למצוא.
כרגע הנני גר בבית החרושת של הא"א סלונים וברלוי (יעקב סולנים ואשר ברלוי), אשר אצלם קניתי לי כבר שם ידוע וכבשתי אף מקום בעבודה די הוגן עוד מימי החורף שעבר. נתקבלתי ברצון רב.
קשה לי עכשיו להכיר פה את הסביבה מאז שעזבתי אותה בערך לפני חצי שנה או יותר. רשת החשמל, דרכים החדשות מצטלבות באורך של כל שטח הגבעות אבני סיד, אשר כאילו מתוכן נצמחו בין לילה מחצבות, כבשנים, משרפות ועוד.
כל זה מדריך את מנוחתה הסביבה הפראית, השממה, אשר לעולם לא ידעה רעש מניעי החשמל, טורבינות גדולות, התפוצצויות של פותש המרעישות את המדבר הזה יומם ולילה, המאורים ע"י רפלקטורים חזקים בת אלף נרות באורך של כמה קילומטרים. והבית – החרושת שלנו! בנין גבוה על עשרים וכמה מטרים מזוין בשכלולים לפי כל חוקי הטכניקה המודרנית. מפעל שקשה אף למצא עוד אחד כדוגמתו בעולם של התעשיה הכבדה. ואומנם מתחילה התעשיה הכבדה להכות שורש בקרקע שלנו ודוקא במגדל צדק!
כל המפעלים האלה נמצאים בידי היהודים, ואני זוכר עוד את הזמן הראשון, כשאני התחלתי לעבוד, היהודי הראשון בכבשן הישן במקום אחר – באיזה בטוף הסתכלו עלי הערבים ולגלגו לי, באשר הסכמתי להטביע את עצמי בזוהמה הזו "בג'הננים" כפי שרגילים היו לקרוא לזה. ועכשיו?
שלכם
יחזקאל
מיכתב שני מיום 19.8.33
תמלול המיכתב 2
מגדל צדק 19.8.33
שלום לכם!
הבית חרושת שלנו לא יודע מה זה מנוחה. הוא לא יכול להכיר בזה עכשיו. יומם ולילה כמעט בלי הפסק, מנפצים, חוצבים, שוברים ואחר כך שורפים את האבן. יומם ולילה נשמע הרעש של המכונות, דפיקות הפטישים וקריאות הפועלים בעבודה.
הטורבינות החשמליאות מניעות את כל האפרט, את כל המנגנון המסובך – ונוסף לזה צבא שלם של אנשים העסוקים בזה.
בערך כ 100 איש, צריך לדעת לרכז, להשגיח בכל השטח של עבודתנו פה. אתה מוכרח להיות מכונאי, מנהל עבודה, סניטר, מטיף מוסר וגם פועל וגם בעל הבית. אינני יכול להבין איך קבלתי זה על עצמי, לא יודעתי שאוכל כל כך הרבה עבודות להוציא לפועל ובעיקר – אחריות.
אף דבר הכי פעוט אסור שיתעלם מעיניך. אכן זהו בית חרושת.
אנחנו גם הרוב, בשבת עובדים. כלום אפשר אחרת? השוק, השוק הגדול של ארץ ישראל הוא כמו חיה טורפת: בולעת בלי כל רחמנות, טורפת ממש מידך את הקרבן, את התוצרת שלנו.
אני מקבל עשרות מכתבים במשך יום עם טענות: "הבניה נפסקה מחוסר סיד". וכולם בערך באותו הסגנון. וכי אפשר להספיק אפילו בהתאמצות הכי גדולה את התצרוכת הענקית של שוק הבנין? הרי עשרות כבשנים, אני טועה מאות כבשנים ערבים מתפרנסים וצוברים הון מכיסי היהודים, רק מתוך אי יכולתנו להספיק את כמות הסיד הדרושה כרגע בענף הבניה.
והשאלה של הוספת בית חרושת שני אומנם בקונסטרוקציה וסטרוקטורה (מבנה) במקצת אחרת, יותר משוכלל(!) ובמידה יותר גדולה עוד, בכדי שנוכל להביא בבת אחת מכת – מות ליצרנים הזעירים. וכי מה יש להתפלא? הרי רק בזה טמונה כל היוזמה הפרטית, כל האינצוטיבה (היוזמה) של הקפיטל, של הרכוש הפרטי. והקוניוקטורה (צרוף הנסיבות) בדיוק עכשיו היא מתאימה בא"י לזה. ההון הפרטי מצא לו פה יסוד טוב ושטח נוח להתפתחותו.
הרכב הפועלים אצלנו הוא רב גוני. ברובם הגדול הם מהכפרים הרחוקים אחוז רק קטן ממגדל צדק עצמו. והכונה היא ברורה למדי ולא פעם קורה שזה מגיע לידי סכסוכים ותגרות בגלל דבר פעוט ערך.
בימים האחרונים היה לנו מקרה כעין זה. ממש הגיע לידי התנגשות דמים. אז בתפקידי להופיע בתור שופט, אשר קודם כל לוקח בחשבון את עניני בית החרושת.
הופיע פה עוד מומנט חשוב: הנני יהודי בין שתי מחנות שונאים. ארגנתי את הגנת המקום ואת חיינו אנו. הדצידנט (המחלוקת) עבר בלי שום נזקים לנו, אבל למדנו ממנו הרבה.
כרגע אנחנו בונים מסביב לבית החרושת קיר גבוה מאבן ומשתדלים להיות מוכנים לכל מקרה שלא יהיה. עניני הפועל היהודי והבעל הרכוש היהודי נמחקים אז מהפרק.
נכנסתי לעבודתי בהכרת כל אחריותי – ואני מוכרח לשאת בעול. והכי מובן יהיה לכם שכרגע אינני יכול לעקוב אפילו על יום אחד, בכדי להתראות עם פסה.
לא צפיתי שהיא תבוא כל כך מהר. אכן, היא כבר אצלכם בתל יוסף. בלי שום ספק שאשתדל להשתחרר בזמן הקרוב על כמה ימים ואבוא.
אני רוצה מאד מאד לראותה ולשמועה האם יש לה מכתב איזה שהוא עבורי? איך היא מרגישה את עצמה עכשיו? איך קבלו אותה בת"י? מה היא חושבת לעשות? אבקש ממנה שתכתוב לי, לכל הפחות כמה מלים.
שלכם יחזקאל
פסה המוזכרת במכתב זה, היא אחותו של יחזקאל שהגיעה לארץ מפולין מעט זמן לפני כתיבת המכתב.
הם היו 10 אחים ואחיות, ועלו לארץ בהדרגה, כל אחד פחות או יותר כשסיים את לימודי התיכון או קצת אחרי.
בהתאם לרוח התקופה (בעידוד בן גוריון) רוב האחים והאחיות עברתו את שם המשפחה מלפסקי לתמיר.