פירורי מידע הרחבה למסלול: בין מכמורת חדרה וקיסריה
מפעל המים נחלי מנשה
פרויקט מפעל נחלי מנשה שנבנה באמצע המאה שעברה (החל לפעול חורף 1966-1967) הינו מפעל לאספקת מים המתבסס על איסוף מים עיליים בתעלות הטייה מהנחלים היורדים מרמת מנשה לכיוון מערב.
את מי הנגר העיליים אוספים ומזרימים בתעלות הטייה ומעבירים לאזור חלחול והחדרה לאקוויפר בחולות קיסריה.
בהמשך מופקים המים מאזור החלחלה בשאיבה באמצעות מערכת צפופה של קידוחים היקפיים.
מי הנגר נאספים מארבעת נחלי אגן נחל תנינים: ברקן, משמרות, עדה ותנינים.
נחלי מנשה – (קטעי סקירה מתוך האתר אקולוגיה וסביבה)
הסכרים ותעלות ההטיה של מפעל נחלי מנשה מפֵרים בצורה קיצונית את משטר הזרימה הטבעי של נחל עדה ונחל תנינים.
בשנת 2010 גובשו הסכמות בין רשות הטבע והגנים לחברת מקורות, על שיפור משטר המים בנחל תנינים. סיכומים אלו כוללים מספר סעיפים:
הזרמת מי השיטפון הראשון בכל עונה למורד הנחל כדי לאפשר מעבר סחף וגרופת לאורך ערוץ הנחל, וקדיחת חורים בשלושת הסכרים לשם העברת זרימת בסיס יציבה דרך הסכרים לאורך כל עונת השפיעה.
כיום שהספקת המים המותפלים בארץ יציבה וגדלה משנה לשנה, וחשיבותו של מפעל ההטיה הוותיק פחותה מבעבר, נשאלת השאלה – באיזו מידה קיים עדיין צורך במפעל ההטיה של נחלי מנשה.
ראוי לבחון מחדש את מדיניות ניהול מי הנחלים באגן התנינים ולשקול פירוק של הסכרים ושיקום משטר זרימת המים הטבעי בנחלי האגן לטובת שיקום הידרולוגי ואקולוגי של הנחל.
הרחבה נוספת בנושא הפגיעה רבת השנים בנחלי הארץ
ניצול ותפיסת המים השפירים בארץ
במשך עשרות שנים מבוצע ניצול מסיבי במקורות המים הטבעיים בארץ וכמעט כל מקור של מים שפירים ניתפס נשאב ומנוצל.
חלק ניכר מניצול המים מבוצע בתפיסת מי המעיינות, לרוב ישירות מנקודות הנביעה, ובדרך כלל לשימוש חקלאי (השקיית שדות ומטעים, וגידולי דגים). רוב המים של הנחלים הזורמים בארץ נתפסים כיום ונשאבים, ובכך הופכים נחלי איתן רבים לנחלי אכזב.
בחלק משמעותי מנחלי האכזב, (בעיקר ברמת הגולן ובנחלים היורדים מערבה לים התיכון) מבוצעת תפיסת מי נגר עונתיים במספר שיטות.
בעבר נהגו לבנות בנחלים מאגרי גיא, הבנויים כסכר החוצה את כל רוחב הנחל מצד לצד, חוסם את זרימת המים, והופך את האפיק וסביבתו לבריכת אגירה.
צורה זו של תפיסת המים שאינה בררנית יצרה שינוים מהותיים במשטר זרימת מי הנחל, הסחף, והגרופת בנחל, ופגעו במערכת האקולוגית בנחלים.
כיום קיימת הסכמה כללית על הימנעות מהקמת מאגרי גיא. בעשורים האחרונים המאגרים שנבנו לאורך הנחלים, נבנו כמאגרי צד, מחוץ לערוצי הנחלים.
למאגרי צד נשאבים מי השיטפונות מאפיק הנחל עצמו, או מוטים למאגר באמצעות תעלת הטיה. שיטה זו מאפשרת איגום בררני של מים בעת זרימה שיטפון בלבד, בהתאם להקצאות מורשות, ולרוב ללא עצירה וניצול של מלוא שפיעת מי הנחל.
שיטה זו מאפשרת דבר נוסף בהקשר לאיכות המים.
ראשית, שיטה זו מאפשרת את הזרמת מי השיטפון הראשון בכל עונה למורד הנחל כדי לאפשר את מעבר הסחף וגרופת לאורך הנחל ובכך לשטוף ולנקות את הערוץ.
שנית, במקרים בהם ישנו זהום בערוץ הנחל, ניתן לאפשר למים לזרום במורד הנחל ולא להגיע למאגרי השאיבה.
זיהום הנחלים
במשך שנים רבות, נתפסו נחלי הארץ כצינור מוביל להעברת שפכים (גולמיים או מטוהרים) ולהובלת מי שיטפונות עונתיים.
צורת התייחסות זו לערוצי הנחלים התקבעה בישוב כמוסכמה מקובלת. העברת שפכים לערוץ הנחל הקרוב לא הייתה חריגה, לא נתפסה כנזק וזיהום בעיתי, ולא נתפסה כדבר אסור.
שינוי מגמה ושינוי גישה
הנזקים במערכות האקולוגיות יחד עם זיהומים שונים בנחלים, העלה לדיון ציבורי ומקצועי את המצב ההולך ומחמיר של נחלי ישראל. כהמשך לדיונים אלו הוגדר צורך בגיבוש מדיניות לשיקום הנחלים ובשנת 1994 הוקמה המנהלה לשיקום נחלי ישראל.
תהליך זה, יחד עם הביטחון בהספקת מים שפירים על ידי השימוש הולך וגדל במים מותפלים יצר בשני העשורים האחרונים שינויי כיוון ותוכנית לשיקום הנחלים החלו לרקום עור וגידים. במספר נחלים בוצעו פעולות בשטח ובחלקם אף בוצעו פעולות משמעותיות ביותר.
ההזנחה רבת השנים הפכה את שיקום הנחלים למבצע מערכתי, מורכב וממושך, המתפרס על פני עשרות שנים ודורש השקעות כספיות גדולות.
האתגר העיקרי בתהליך מורכב זה, הוא החיבור המחייב במעורבותם של גופים רבים מאוד, שלעיתים הנם בעלי אינטרסים שונים.
בתהליך מעורבים משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, מוסדות תכנון, רשויות שלטוניות, גופים חוץ-ממסדיים, בעלי עניין והציבור הרחב.
התוכניות העדכניות לשיקום נחלי ישראל מבוססות על שיקום זרימת מקורות המים הטבעיים בנחלים, כולל שחרור מי המעיינות שנתפסו לצורכי חקלאות, ושיקום שפיעת המים בנביעות שיבשו בעקבות ירידה במפלסי מי התהום.
(מדיניות עדכנית זו שוללת הצעות קודמות בהם הוצע להזרים קולחים מטוהרים לנחלי החוף כבסיס לשיקומם האקולוגי).
התפלת המים – שנויים במשק המים הישראלי
אם תחילת התפלת המים בשנת 2005 בתחנות שלאורך הים התיכון, החלו שינויים דרמטיים במשק המים הישראלי וצריכת המים השפירים החלה נשענת ברובה על מים מותפלים.
מרבית מי השתייה כיום מגיעה ממתקני ההתפלה הפזורים לאורך חופי הים התיכון.
כיום (2023) פועלים לאורך החוף חמישה מתקני התפלה, המספקים כ-600 מלמ"ק בשנה, כ־65% מסך הצריכה הביתית והתעשייתית של המים השפירים בארץ.
בקרוב תחל לעבוד תחנת מתקן ההתפלה שורק 2, ומתקן התפלה נוסף שאושר במערב הגליל יחל את בנייתו בשנת 2027 (במידה ולא יהיו עיקובים נוספים). שני מתקנים אלו מתוכננים להוסיף עוד כ- 300 מלמ"ק בשנה.
*התפלת מים באילת החלה שנים קודם לכן והיא פעלה באופן לא רצוף משנת 1964.
קישורים
תולדות קיסריה מהתקופה הערבית ועד קום המדינה – באתר של גיל חסקין
אקולוגיה וסביבה – זכות הטבע למים? דילמות בשיקום נחלי ישראל לנוכח השינויים במשק המים
המנהלות לשיקום נחלים בישראל – הערכת פעילות
רשות המים – אגף איכות מים, מפעל ההחדרה נחלי מנשה 2014- 2013
מהוא אקוויפר הדגמה של ניר אליאב שיעורי להרחבת מדעי הסביבה כיתה יא'
על שיקום נחלים עם עמוס ברנדייס – הפודקאסט סיפור ירוק – אנשים. סביבה. השראה.
התפלת מים בישראל – ויקיפדיה