פירורי מידע הרחבה למסלול: בין צומת נחשון יער צרעה וכפר אוריה

– פרשת טוביאנסקי –

מקום המדינה ועד היום נגזר עונש מוות בארצנו הקטנטונת מספר פעמים, אך העונש מומש רק פעמים:

פעם אחת, ידועה ומתוקשרת במשפטו של אדולף אייכמן 31.5.1962, ופעם אחרת בשעות ערב ליד בית נטוש, משפט שדה, ללא עדים, ללא פרוטוקול מסודר, גזר דין קצר, וכיתת היורים שעמדה מול קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי לחצה על ההדק, ודי. 30.6.1948

זה היה בימים של ראשית המדינה, ליד הבית הנטוש נחפר בור, וטוביאנסקי ניקבר בו (לא לנצח).

לנה, אשתו של מאיר טוביאנסקי, יצאה למאבק לטיהור שם בעלה.
היא הצליחה להניע ולרתום את המערכת ובהמשך אותו תהליך, זוכה טוביאנסקי מכול אשמה, גופתו הועברה לקבר בהר הרצל והוענקה לו דרגת כבוד של סרן.

כאן לא פורטו הפרטים ולא הוזכרו השופטים, אך יותר משנה לאחר יום הדין פרסם נתן אלתרמן בטור השביע את "אלמנת הבוגד" 8.7.1949
ואלו מילותיו, על לנה טובאינסקי (חלק מתוך הטור):

"אז יצאה מול כולנו אישה המומה
ותכרז מלחמה…
ותסיימנה!
אם ישנו אות תודה על שירות לאומה,
אין ראוי לו יותר ממנה!
מול ציבור ומדינה, בתוך בוז ואלות,
היא עמדה במלחמת השנים.
ועכשיו, כאמור, כבר אפשר לגלות
שכרעה ישראל אפיים!"

מאיר טוביאנסקי

מאיר טוביאנסקי שהיה מאנשי "ההגנה" עבד כמהנדס בתחנת החשמל.
הוא נולד בליטא, סיים את לימודו כמהנדס ועלה לארץ ב-1925. בימי מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי ובינואר 1943 קיבל דרגת מייג'ור (רב סרן). בתקופת השלטון הבריטי בארץ הוא סייע בהשיג נשק בצורה לא חוקית עבור ההגנה, ופעל במספר תפקידים חשאיים למען הארגון.
בשנת 1947 התקבל לעבודה בחברת החשמל הירושלמית ובתחילת מלחמת העצמאות התגייס לארגון "הגנה".
במקביל לעבודתו האזרחית בתחנת החשמל הפך באביב 1948 במסגרת שרות "ההגנה" למפקד של שלושת שדות התעופה של חיל האוויר, שהיו באזור ירושלים

תחילת הפרשה

ימי הפרשה הם ימי ראשית המדינה, מלחמת העצמאות בעיצומה, מוסדות המדינה בחתוליהם ובהתהוותם, את התושבים בארץ בכלל ובירושלים בפרט מלוות תחושות הישרדות, חוסר סדר, וחוסר ביטחון.
האווירה בירושלים של האזרחים ושל גופי הביטחון שסביב ישנם מרגלים רבים של גופים וארצות שונות.

ירושלים שהייתה במצור ספגה אש, ורצף ההפגזות של הירדנים גבה בכול יום פגיעות ונזקים.
בין שאר האתרים שהופגזו היו גם אתרים אסטרטגיים, חלקם אתרים סודיים וחשאיים.

עקב הצלחת הירדנים בפגיעה גם באתרים אסטרטגיים אלו, החלה מחשבה בארץ כי ישנו גורם המעביר לאויב ידיעות ופרטים סודיים על האתרים ובהמשך לכך עלתה מחשבה כי פרטי המדליף קשור לאנשי חברת החשמל.

באותם הימים של ראשית המדינה, החשמל בירושלים יוצר בתחנת חשמל אחת ויחידה שהוקמה בימי השלטון הבריטי.
עובדי התחנה שנותרה בבעלות האנגלים היו יהודים, אך הדרג המנהל נותר עדיין בריטי.
עקב המצור על העיר והמחסר בסולר, אספקת החשמל הייתה חלקית מוגבלת ולא רציפה, ובהתאם לכך נסללה רשת קווי חשמל ייחודית שסיפקה חשמל לאתרים החיוניים בלבד.
מפעלים כגון מאפיות, בתי חולים, בתי דפוס, מתקני מים, תחנות משטרה וכו' החרגו, הם חוברו לרשת היחודית, ולהם סופק חשמל באופן קבוע ורציף.

אנשי ההגנה שהיו מעורבים בסלילת הרשת החיונית, דאגו לחבר לרשת זו גם אתרים שהיו חיוניים "להגנה" ולמחתרות היהודיות (סדנאות ליצור כלי נשק ותחמושת, וכדומה).
פרטים אלו בוצעו ללא ידיעת האנגלים שלהם היה קשרי עבודה ושילטון עם הכוחות משני צדדי העימות, ולא ניתן היה לסמוך על כך שהאנגלים לא יעבירו את המידע לערבים.

להנהלת חברת החשמל הייתה כמובן רשימה של האתרים החיוניים, אך מהרשימה הושמטו מפעלי "ההגנה" וכך נוצרו שתי רשימות:

רשימה א' – רשימה מלאה, בעברית, שימשה את עובדי התחנה היהודים הבכירים, שכללה את כלל המפעלים שחוברו לרשת החשמל החיונית.
רשימה ב' – שהייתה בידי מנהלי חברת החשמל האנגלים, רשימה חסרה בשפה האנגלית

שתי הרשימות של האתרים חיוניים – רשימה א' רשימה מלאה, בעברית // רשימה ב' חלקית באנגלית

האשמות נגד טוביאנסקי והתגלגלות הפרשה

האשמות טוביאנסקי היו בכך שהוא גילה והעביר את פרטי רשימת האתרים החיוניים והסודיים של חברת החשמל למייקל בראיינט, מי שהיה מנהל חברת החשמל, ובהמשך עברו הפרטים לערבים.

מי שהחל את סיפור האשמה היה עובד או עובדים מחברת החשמל שהעבירו מידע לבנימין גיבלי (המכונה "ירוחם") שהיה אז ראש הש"י של ההגנה בירושלים.
[הש"י – שרות הידיעות של "ההגנה", על בסיס ארגון זה הוקמו בהמשך מוסדות הבטחון החשאיים של המדינה: השב"כ והמוסד]

עובד חברת החשמל, סיפרו לגיבלי כי הם ראו את טוביאנסקי יושב במשרד בתחנת החשמל יחד עם מייקל בראיינט, ושניהם עוברים ואף מסמנים פרטים על רשימות צרכני החשמל החיוניים.

גיבלי הגיע עם מידע זה לאיסר בארי שהיה ראש הש"י וראש מחלקת המודיעין של צה"ל, וזה הורה לעצור את טוביאנסקי.

לפני הוראת המעצר פנה איסר בארי להתייעצות משפטית בעניין האפשרות לקיום משפט שדה וכן לקבלת צו מעצר מאברהם גורלי.
אברהם גורלי היה ראש השרות המשפטי של "ההגנה".

בהתייחסותו של גורלי לנושא משפט השדה, ניתנה לבארי תשובה מתחמקת מעורפלת ולא חד משמעית, והכדור הוחזר להחלטתו של בארי כיצד להתקדם ומה לעשות.

המעצר ומשפט השדה

בימי ההפוגה הראשונה של המלחמה, שהדרך לירושלים נפתחה לתנועה, נסע טוביאנסקי לבקר את אחיו שגר בתל אביב, הוא נעצר למחרת ביום 30/6/48 בשעה 15:30 בשוק הכרמל בזמן שהיה בקניית מצרכים לפני חזרתו לירושלים.

חיילים ממחלקת המודיעין שהיו עם ג'יפ במקום קוראים לו להצטרף אליהם בדחיפות. הוא עלה לג'יפ יחד עם אחייניתו שהייתה אתו בקניות, הם נוסעם יחד להוריד אותה בבית אחיו ומשם ממשיכים לכפר לבית ג'יז.

כאן בכפר שניכבש מספר ימים לפני האירוע היה כוח קטן של הפלמ"ח שהחזיק במקום, בנוסף לאנשי הפלמ"ח המתינו לטוביאנסקי גם שלושת החוקרים שבעוד זמן קצר יהיו גם השופטים: בנימין גיבלי (ראש הש"י של ההגנה בירושלים), דוד קרון (איש הש"י) ואברהם קדרון (קרמר- מפקד היחידה לבטחון שדה ולריגול נגדי)
בארי שתאם והכין בזמן הזה את כיתת היורים הצטרף לחבורה והיה התובע. יחד הם פנו לשלבי האישום והחקירה הקצרה.

בהמשך יספרו החוקרים שבתחילה טוביאנסקי הכחיש את האשמות נגדו אך שהוצגה לו רשימת המתקנים החיוניים שהועברה לאנגלים הוא משך השערות ראשו ומלמל "מה עשיתי".
הרשימה המוזכרת לא נמצאה מעולם. גם לא בהמשך שהפרשה נבדקה ונחקרה. החוקרים לא מצאו כל מניע או כוונה, אך הם מצאו את טוביאנסקי אשם, ומכאן הם עברו לשלב ההוצאה לפועל.

"דוח חקירת מאיר טוביאנסקי" שכתב איסר בארי

עדות של ג' אחד מחילי הפלמ"ח שהיה במקום:

מתוך כתבה בחדשות » זמן קיבוץ

"צעדנו בשביל, בטור, אחד אחרי השני. בראש הטור הלכו המ"פ מתי גולדמן, אחריו איסר בארי, אחריו אחד הסמלים שלנו, אחריו עוד מישהו, ואחריהם הלך טוביאנסקי. הייתי די קרוב אליו. בעודנו הולכים, אמר טוביאנסקי שיש לו בקשה אחרונה, בקשה לבן שלו. איסר בארי נבח עליו. היסה אותו מיד. 'שתוק, אתה בוגד!'. איש לא העז לומר מילה."

כיתת היורים התמקמה מול טוביאנסקי,
השופטים הקראו את גזר הדין הקצר: באשמת בגידה במולדת "הוצאה להורג במקום"
מתי גולדמן, המ"פ של כוח הפלמח שניקרא למשימה נתן את הפקודה: "בבוגד במולדת אש"
וזהו….טוביאנסקי סיים את חייו… פחות מ- 4 שעות לאחר שנעצר.

כעבור זמן

רק כעבור 19 יום התפרסמה הידיעה לציבור- עיתון הארץ מיום 20/7/1948

לאחר כמעת שנה יזוכה טוביאנסקי מכול אשמה – ידיעה מיום 5/7/1949

בעיקבות פרשה אחרת בה היה מעורב איסר בארי, תיבדק ותחקר הפרשת טוביאנסקי.
מאיר טוביאנסקי יזוכה מכול אשמה, גופתו תועבר לקבר בהר הרצל ויוענק לו דרגת כבוד של סרן.
איסר בארי ייחקר ויואשם בפרשה, הוא יועמד לדין, ימצא כאשם בהריגה ובחריגה מסמכות, כעונש יושט אלו יום אחד של מאסר בפועל וקנס של לירה אחת.
עוד באותו לילה יחנון נשיא המדינה – חיים ויצמן את בארי מיום המאסר הבודד.
בארי יהיה היחיד שיואשם בפרשה וישלם מחיר, שאר הנפשות הפועלות ימשיכו איש איש במסלול חייו.
דוד קרון ימשיך קרירה בשרות המודיעין, בנימין גיבלי יישאר בצבא ויגיע להיות מפקד חטיבה וראש אמ"ן ואברהם קדרון היה בהמשך מנהל כללי של משרד החוץ.